pov פיברומיאלגיה קצת אחרת
לפני שנתיים נפלתי. מאז, סבלתי מכאבים מאוד קשים.
הלכתי לכל רופא אפשרי, עברתי כל בדיקה, CT, בדיקה גרעינית, MRI. תמיד ״הכל תקין״.
כמובן שגם היו רופאים שמיהרו להאשים את זה שאני שמנה, ״משקל יתר״.
נו, ברור. מגיל אפס אני עם BMI גבוה, אבל פתאום, רק אחרי הנפילה, המשקל הוא זה שגורם לכאב המשוגע הזה? כן, בטח.
וככה חייתי 24/7 עם כאב
קושי להירדם בלילה, לקום בבוקר יותר עייפה ממה שהלכתי לישון, לחץ תמידי.
עד שיום אחד הגיעה המלאכית. רופאה אחת שפשוט קראה את כל התמונה.
מאותו רגע היא ידעה לכוון אותי לראומטולוג.
שם, סיפרתי מה עברתי מהיום שנולדתי ועד הרגע שהגעתי אליו.
עברתי עוד בדיקה גופנית של סבל (כי אם אפשר עוד לסבול, למה לא?), 18 נקודות כאב בגוף, הוא לוחץ ואני בוכה.
ואז הגיעה התשובה הרשמית… את חולת פיברומיאלגיה.
כעס, אשמה, עצב
לקח לי זמן לעכל. בכיתי, כעסתי, האשמתי ובעיקר לא הבנתי. למה אני? ומה עוד?
הפרעת קשב וריכוז, פוסט טראומה, ועכשיו חולת פיברומיאלגיה? מי בוחן אותי ולמה?
אבל אז הבנתי ששום דבר לא יעצור אותי.
התחלתי לקרוא, נכנסתי לקבוצות, אבל בעיקר התחלתי להרגיש ולהקשיב לגוף שלי.
מעוצמות כאב יומיומיות, הגעתי למצב של התקפים רק כל כמה חודשים.
מכדורים על בסיס יומיומי שהרופאים דחפו לי (שתכלס לא עזרו בכלום, רק החלישו אותי), עברתי לכדור או שניים רק בזמן התקף.
כן, הכאב עדיין כאן
אבל אלו לא העוצמות שהיו.
למדתי להקשיב לגוף, למדתי להקשיב לעצמי.
מתי אני צריכה לנוח? מתי אני צריכה שקט?
מתי זה פשוט הזמן להיכנס למיטה, וכן מתי הגיע הזמן לקחת כדור.
יש ימים שהכאב מייאש, מתיש, גומר, אבל אני יודעת שעוד מעט זה נגמר.
אי אפשר לנצח את הפיברומיאלגיה, אבל אפשר לחיות איתה.
מכירים מישהו עם פיברומיאלגיה או שסובל מכאב כרוני ללא הפסקה?
תעבירו להם את הפוסט, שגם הם ידעו שאפשר קצת אחרת
